תסכולים והתקפי זעם אצל ילדים

מה את/ה רוצה? מה את/ה באמת רוצה?... חתיכת שאלה.

כשהבת שלי הייתה קטנה לקחתי אותה לקלינאית תקשורת נפלאה- עדה, שלימדה אותה לדבר. הייתה לה אפליקציה עם דמות מצחיקה והבת שלי הייתה צריכה להגיד מה היא רוצה:

׳אני רוצה שפוגי (כך נדמה לי קראו לדמות) יקפוץ׳. ׳אני רוצה שפוגי ירקוד׳. ׳אני רוצה שפוגי ישיר׳... כמעשה כשפים- היא הייתה אומרת ופוגי היה עושה.

משהו מאוד התקומם בי: מה זה הפקודות האלו?, איפה הנימוס לא יותר נכון ללמד להגיד: ׳הייתי רוצה שתרקוד׳, ׳אתה מוכן בבקשה לרקוד׳. מה זה הסגנון הזה??. ׳את מקלקלת לי את הילדה׳ הזדעקתי. עדה הסבירה לי בשקט ובחוכמה שכל כך מאפיינים אותה, על חשיבות החיבור הנקי והפשוט לרצונות. הנימוס יגיע אחר כך.

זה היה חתיכת שיעור בשבילי: לשים את עצמך ואת הרצונות שלך במרכז ולהגיד אותם בקול חד וברור. בביטחון ובלי התנצלות. אני רוצה לאכול, אני רוצה לצאת, אני רוצה להגיע בזמן לעבודה ועוד ועוד.

כל כך הרבה תסכולים ופרצי זעם של ילדים (ושלנו...!) מגיעים כי אנחנו מרגישים שלא רואים את הרצונות שלנו, שלא מכבדים אותם. כל כך הרבה פעמים אנחנו מפחדים בכלל לרצות, מפחדים להתאכזב. מפחדים באמת להתמודד עם המורכבות שקיימת אולי במימוש הרצונות.

...וכמה פעמים אנחנו מבלבלים את הילדים שלנו, כשאנחנו מציגים רצונות כבקשה, ואז כשהם עונים לנו שהם לא רוצים אנחנו נעלבים וכועסים-

׳בבקשה תכבה את הטלוויזיה ותלך להתקלח׳.

׳אתה מוכן לבא לשולחן׳.

כשמבקשים מותר להיעתר לבקשה או לדחות אותה וכמה מפתיע שלרב הם בוחרים לדחות את הבקשה שלנו.

כשהרצונות על השולחן השיח הופך לברור הרבה יותר. מותר וחשוב לרצות, וחשוב להכיר בכך שגם לאנשים אחרים יש רצונות, גם אם הם מתנגשים ברצונות שלנו. ככה כבר יש עם מה לעבוד. אפשר להתחיל ולנהל דיאלוג מעניין ומפרה ואפילו ללמוד אחד על השני תוך כדי- מה חשוב לי, מה חשוב לך ואיפה אפשר להתגמש בשביל הקשר והחיים המשותפים. איך אפשר להיות יצירתיים. קשר הוא תקשורת, תקשורת היא קשר ואנחנו והרצונות שלנו שלובים וקשורים אלו באלו.

אני רוצה שנאכל בשמונה

אבל יש תכנית שאני רוצה לראות בטלוויזיה.

או-קיי, אז תסיים לראות את התוכנית ואז נאכל.

טוב... זה לא אומר שזה תמיד פשוט. הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו מדחיקים את הרצונות שלנו ולא מעיזים בכלל לתת להם מקום, להגיד אותם. מפחדים להיכנס לעימות. אנחנו מוותרים על השאיפה והאמונה שאפשרי בכלל להגשים את הרצונות ואז מסתובבים מתוסכלים וכועסים. או שיוצאים למלחמה על הרצונות שלנו וחוסמים את היכולת להקשיב לרצונות של מישהו אחר.

במפגשים שלנו בהדרכת הורים אנחנו עושים סדר. קודם כל מזהים את הרצונות- שלנו, של הילדים. מבינים אותם, נותנים להם מקום ונפח. בודקים האם עומד מאחוריהם רצון אחר, בסיסי יותר. בודקים איך אפשר לממש אותם, לכבד אותם, בודקים את הרגש שעומד מאחוריהם. לומדים להכיר ברצון כדבר אמיתי וחשוב. ואיך מתמודדים עם רצון שאי אפשר לממש (לפחות לא ברגע הזה)- איך מתמודדים עם התסכול שמתלווה אל החוויה.

משפחה זה הרבה רצונות שחיים יחד. לראות את הרצונות, להכיר בהם ולתת להם מקום מכניס הרבה שקט בבית וקרבה. זה המפתח לצמחיה אמיתית. זה בעצם הרצון הכי בסיסי שלנו... לא?.

להרשמה לבלוג