פיות, מרחב אישי והאש שבינהם

כל פעם שמגיע חנוכה, אני נזכרת בחנוכיית ׳פיית I love you׳. זה היה כשהבת שלי שירה הייתה בת ארבע וחצי, ואני הייתי אימא צעירה, עם שלושה ילדים קטנטנים... התקופה הזאת בה החיים מאוד עמוסים. מילת המפתח בחיים שלי אז הייתה לתקתק. לתקתק את ארוחת הערב. לתקתק את הכביסות. לתקתק את המקלחות. הכול איים להתמוטט עלי. ואז... כשהתקרב חג חנוכה הגיעה ההודעה מהגן: ׳עושים תערוכת חנוכיות וכל ילד מתבקש להביא חנוכייה מעשה ידיו׳. אני ממש זוכרת את הזעקה שנמלטה מפי: מההההה?!! לאאאאא!! איך אני מתקתקת את זה?? והבת שלי, אתם צריכים להבין, הייתה (והאמת נשארה) ילדה מממממאוד דעתנית. כזאת שהמשפט הראשון שהוציאה מהפה היה ׳אני בד׳ (אני לבד)... וכשכבר יכלה להגיד משפט קצת יותר מורכב, שאלה: ׳מתי אני אחליט על הבית ולא אמא?!׳.

אחרי שחלפו כמה ימים וראיתי שלא מתארגן מרד בגן. וכן... תהיה תערוכת חנוכיות וצריך להביא חנוכייה. ניגשתי למלכי (הגננת) ושאלתי אותה- ׳מה אני עושה עם המשימה הזאת??, איך אני מתמודדת אתה????׳. עד היום אני זוכרת את התשובה של מלכי, שהפכה לטיפ הכי גדול שיכולתי לקבל: ׳שירה יודעת מה לעשות... פשוט תזרמי אתה׳. הייתי בשוק. היא ילדה!! עוד לא בת 5!!! מה היא יודעת על חנוכיות??! אבל החלטתי לנסות.

פיניתי לנו זמן אחר הצהריים ופשוט ישבתי אתה. היא הובילה ואני הייתי בשבילה. זרמתי אתה. כשהאתגר הראשון שלי היה להניח את האגו שלי על מיוט. פשוט להתאפק! וכשזה קרה- משהו נפתח: נפתח מרחב של משחק ויצירה. שירה הייתה אז חזקה בעניין של פיות והחליטה לעשות חנוכייה של פיית I love you

ביום הראשון היא הסבירה לי איך תראה (׳פיה צבעונית עם כנפיים...׳), כשהחומר אותו בחרה היה עיסת נייר. הערתי שזה קצת מסוכן- כי נייר הוא חומר דליק, אבל היא התעקשה ואני החלטתי לשחרר ולחשוב עם עצמי על חציצה בין הנרות לעיסת נייר (׳גם עושים חנוכייה על חתיכה של עץ לא?, גם עץ דליק...׳ ניהלתי שיחה עם עצמי). באותו ערב כבר קרענו עיתונים לחתיכות קטנות והשרנו בגיגית גדולה עם מים. למחרת ערבבנו את הנייר, שספג את המיים והפך לעיסה, עם דבק פלסטיק ושירה התחילה לפסל את הפייה, הכנפיים והמשטח שתעמוד עליו. אני ממש זוכרת איך ישבתי והתפעלתי ממנה. היא ממש ידעה מה היא עושה!. מדי פעם, כשהסתבכה וביקשה עזרה, עזרתי לה ואת מחשבות הביקורת, והדאגות שמרתי לעצמי.

חיכינו עוד שבוע עד שהעבודה תתייבש לחלוטין. חיברנו את כל החלקים (היה משבר עם חיבור הכנפיים, אבל התגברנו עליו). שירה צבעה אותה בצבעי גואש ואחרי שהגואש התייבש, גם בלכה. בחנות יצירה מצאתי כוסיות מתכת שעמדו על משטח מתכת. (׳יש! יש פתרון לחציצה בין הנרות לבסיס!׳ הייתי מרוצה מעצמי). חיברנו אותו. וזהו!- והחנוכייה ניצבה גאה. שירה הייתה מרוצה מעצמה וממעשה ידיה. ואני הייתי מרוצה שהצלחתי להתאפק ולתת לה את המרחב. הייתי מוקסמת מפיית. ה I love you !! האמת הייתה חנוכייה מהממת שניצבה גאה בין שאר החנוכיות בתערוכה.

בהדרכת הורים אנחנו מזהים את מרחב המשחק והצמיחה של הילד. מרחב היצירה הוא מרחב של ׳כן!׳.׳כן!׳, ונבחן את הקשיים. ׳כן!׳ ונגן מהסכנות ׳כן!׳ ונמצא דרכים יצירתיות ובטוחות. את הלא נשמור למקומות החשובים באמת. בהדרכת הורים אנחנו בוחנים את הריקוד הזה של ביחד ולחוד. איך אנחנו מאפשרים להם ללמוד, להתנסות, לטעות- איך נותנים להם את המקום להוביל, לקבל בטחון, לעשות לבד, למצוא את הקול הייחודי להם תוך כדי שאנחנו נמצאים שם- רואים ושומרים: מתרחקים ומתקרבים. מתרגלים הקשבה, איפוק ויצירת מרחב בטוח. לומדים אתם יחד איך מחברים חלומות ומציאות.

׳נצטרך לשמור עליה טוב טוב׳, אמרתי בכל פעם כשהדלקנו את חנוכית פיית I love you (באופן כללי אני מאוד נזהרת כשזה נוגע לאש, ומה שבטוח יצרתי לחנוכית פיית I love you מרחב בטוח עם מגש ונייר כסף מתחת...). אז שמרנו!. ובחנוכה ההוא, לא רק הנרות נצנצו, אלא גם הלב והעיניים שלנו...

הרשמה