עצירה להתרעננות

סבתא שלי, אליה הייתי מאוד קרובה, גדלה בגרמניה- בלייפציג. הן היו 6 אחיות ולהורים שלהן הייתה מכולת. כשהיא תיארה את החיים בגרמניה, היא סיפרה על החיים הלא קלים של המשפחה- המשבר הכלכלי ואחרי זה את עליית הנאצים. מאוד אהבתי לשמוע אותה נזכרת בחוויות הילדות שלה. היה המון חום בתוך המשפחה בה גדלה. קשר מאוד חזק עם המון אהבה. היא סיפרה לי סיפורים על ניהול המכולת, שבשלב מסוים עברה למטבח המשפחתי, איך כל ערב היו מפנים את כל המצרכים וכולם היו יושבים לאכול מסביב לשולחן. סיפורים על המשלוחים שהיו עושות האחיות עם הסחורה מהמכולת אל בתי הלקוחות... ואיך היו בוחרות ללכת בדרך הארוכה כי התביישו שחברים יראו אותן. זיכרונות של צלילי השירה שהיו שומעות מהכנסייה, זיכרונות מההווי בבית, אורחים וחברים מתנועת הנוער שהיו מגיעים, חגיגות חנוכה ועוד.

סיפור אחד, נגע בי במיוחד: בכל יום ראשון בבוקר, אמה של סבתי- חנה הייתה מתעוררת מוקדם ויוצאת לטיול: ׳לנפוש בפארק׳ (ככה היא תיארה זאת). היא ידעה בדיוק מתי מגיע הגנן, והייתה משקימה קום ויוצאת מוקדם להספיק להנות מהניחוח הרענן של הבוקר- מהדשא שזה עתה כוסח. אלו היו השעות שלה- לבד הייתה יוצאת לפארק וחוזרת ב 10:00 לארוחת הבוקר. לפעמים הבנות היו מצטרפות אליה ומשחקות על הדשא. לפעמים בעלה, אבל אלו היו השעות שלה.

אני ממש יכולה לדמיין את החוויה- היציאה המוקדמת בבוקר, כשכל הבית נהנה מהאפשרות לישון עד מאוחר, הבחירה שלה לצאת אל האוויר הצונן של הבוקר... השקט, השלווה, הריחות. הייתה בה כל כך הרבה חוכמה בסבתא חנה, החיים לא היו קלים, המשפחה, עם 6 בנות הייתה מאוד תוססת והיא ידעה למצוא את הזמן לעצמה לקחת אוויר, לפגוש את עצמה עם עצמה כאישה. לא כרעיה/ אם/ ומנהלת חנות. ו- להנות.

עם חווית ההורות והמשפחה, יותר ויותר דברים מעסיקים ומטרידים אותנו, הולך ונהיה יותר ויותר מורכב להתנתק ואיך שהו זה הופך למשהו שקל לוותר עליו, כשלמעשה זה הדבר הכי חשוב. לדאוג ולטפל בעצמנו כדי שיהיה לנו כוח לטפל באחרים, לטפח את עצמנו כאנשים נפרדים ולהיזכר בדברים שגורמים לנו הנאה. זה יכול להיות כל דבר: חוג או ספורט, טיול או חברים- העיקר שיהיה משהו שאנחנו מחויבים אליו ושגורם לנו הנאה.

גם מהבחינה החינוכית- חשוב שהילדים יראו אותנו כאנשים נפרדים מהם: עצמאים, שמחים ומסופקים.- לא רק כמי שתפקידם לטפל בהם. חשוב שיראו את ההורים שלהם דואגים ומשקיעים בעצמם, לומדים ומתפתחים. יש בזה סוג של מודל- לאיזה אנשים אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו להיות.

אני יודעת. זה כל כך לא פשוט לצאת מהמעגל הזה של שיגרה, של הבית, של המחויבויות. אבל זה כל כך חשוב!.

היה למשפחה של סבתי הרבה מזל. כמו שסבתא חנה ידעה לקחת יוזמה ולצאת מהמיטה החמה והמפנקת, כך המשפחה כולה בחרה והצליחה לצאת מגרמניה בזמן ובסופו של דבר כל בני המשפחה ניצלו. מדהים בכל פעם מחדש, איך מכל הזיכרונות של הבית שלהן בגרמניה, התמונה של אימא שלהן יוצאת מוקדם בבוקר לפארק נצרבה. בנותיה קיבלו את האהבה לטבע, לצמחים ולריח הרענן של דשא שזה עתה כוסח. מסבתא שלי זה עבר אלי בתקווה שיעבור גם לילדי.