מכעס לחיוך

זה מעניין לפעמים לעצום עיניים ולנסות להיזכר בזכרון הכי רחוק שלנו, הכי נעים... ולראות לאן נגיע.

זכרון ממש ממש מוקדם שלי, הוא בערך מגיל ארבע. אני זוכרת שהייתי מאוד כעוסה- בכיתי, צעקתי. הייתי מאוד עצובה ובשלב מסויים התכרבלתי לי על הכורסא הגדולה שהייתה לנו בסלון (כורסת ארצ׳י בנקר כזאת, מרופדת בקטיפה בצבע צהוב-חרדל). אני זוכרת שממש כעסתי ולא רציתי שיתקרבו אלי. אמא שלי נשארה ליידי, בסביבתי. אני ממש זוכרת את השקט שלה- איך לא נבהלה ממני ומסערת הרגשות שלי ופשוט הייתה שם. לאט לאט היא התקרבה אלי עד שלבסוף התישבה קרוב קרוב אלי על הכורסא. אחרי כמה דקות אמרה לי- ׳בואי תנסי לחייך. אולי אם תחייכי, פחות תהיי עצובה, פחות תכעסי...׳. כיווצתי את הגבות שלי חזק חזק, משכתי את זוויות הפה עוד יותר חזק כלפי מטה, משכתי בכתפיים ואמרתי: ׳לא!׳. היא לא ויתרה והדגימה לי על עצמה איך היא פשוט מרימה את זוויות הפה שיפנו כלפי מעלה, עשתה מין פרצוף מצחיק כזה, שכל הפנים מכווצות אבל הפה מחייך. בסוף התרצתי, כיווצתי חזק חזק את הגבות אבל העלתי את שתי זוויות הפה כלפי מעלה. כמה שניסיתי להחזיק את עצמי ולהתנגד, לא יכולתי. משהו בי השתחרר. חיוך גדול נמלט ממני. צחקתי, התרכחתי והתמסרתי לחיבוק של אמא שלי. ולתחושת הקרבה.

נוהגים לדבר על רגש כתגובה לגירוי. קורה לנו משהו ואנחנו מגיבים אליו תגובה חוויתית, פיזיולוגית והיתנהגותית. לי קרה משהו (שאני ממש לא זוכרת מה זה היה) והיגבתי אליו בכאב, כעס, עצבות, אולי גם תיסכול, בדידות ורחמים עצמיים. הגוף שלי התכווץ, התקשח- כיווצתי את הגבות ומשחתי את קצות הפה כלפי מטה. ההתנהגות שלי הייתה בכי, כעס, הדיפה של נסיונות התקרבות. עד היום אני נרגשת כשאני נזכרת באירוע- הייתה בו כל כך הרבה חוכמה מצד אמא שלי. דבר ראשון- היא לא השאירה אותי לבד בכאבי, בבדידותי. היא הייתה אתי, היא ראתה אותי. היא לא נלחצה ממני- לא מהכעס, לא מהבכי. היא היתה שם- רגועה וקשובה. כשהתרגיל שעשתה לי עם למשוך את זוויות הפה כלפי מעלה בעצם עזר לי להשתחרר מהכיווץ שהייתי בו. ו- ברגע שחייכתי, התעורר בי האזור במח שאחראי על חוויות של שמחה והוא צבע את כל החוויה בתחושה מאוד נעימה. כזאת שעד היום עוטפת אותי: תחושה של קירבה, תחושה של חמימות שנשארה חיה בתוכי- שנים רבות אחרי. האירוע הזה לקח אולי רבע שעה- עשרים דקות מהילדות שלי, אבל נצרב באופן מאוד עמוק.

כמה מחשבות מלוות אותי-

עד כמה חוויות שמגיעות מתוך עוררות רגשית גבוהה מחזיקות בתוכן פוטנציאל של זכרון צרוב.

איך דווקא במקומות שהם לכאורה רעים יכולות לצמוח חוויות טובות.

ועד כמה לנו כהורים, המנהיגים של הבית יש יכולת לשלוט בהתנהגותנו ולהשפיע על כל בני הבית- לא להיסחף אחרי רגשות קשים, לשלוט ולווסת את התנהגותנו שלנו ובכך להשפיע על האווירה הכללית. יש לנו אפשרות לשלוט ברגשות שלנו- להגביר ולהנמיך את עוצמתם, להכניס עוד רגשות ועוד משמעויות לאירוע. במקום להגיד ׳אין מה לעשות ככה אני מרגיש׳ ולתת לאמוציות לנהל אותנו, לנהל גם את האמוציות שלנו. לא לבטל את הרגש ולהתכחש לו, אלא לאפשר לעוד רגש להיכנס.

ברור שזה דורש התכווננות, אימון ומודעות. אבל זה אפשרי.

עד היום, מדי פעם, כשנתקע לי פרצוף זועף או כועס, ואני קולטת שאני מכווצת את הגבות ומושכת את זוויות הפה כלפי מטה, אני נזכרת בארוע מגיל ארבע עם אמא שלי ומחייכת.

תודה אמא,

אוהבת אותך