כריך מכל הלב

בסוף השבוע אחד הילדים שלי מאוד כעס עלי. מה זה כעס עלי!! הטיח בי הרבה דברים קשים... . הלכנו לחומוסיה שהיא כמו בית עבורנו. התיישבנו והוא התחיל לדבר. הקשבתי לו... כל כולי הקשבתי לו... ואז בעדינות רבה ניסיתי להציע דרכי התמודדות, מה שממש אבל ממש עצבן אותו. אז שתקתי. וניסיתי רק להקשיב. להבין. כאבה לי הבטן נורא שככה הוא מרגיש... ניסיתי לגעת לו ביד וזה ממש ממש עצבן אותו. אז התמקדתי בלהקשיב- הוא הביא את הרגשות שלו והמחשבות בצורה כל כך כנה, גם אם כואבת ומכאיבה!. הבנתי שאין פתרון קסם ושצריך גם לתת לזמן לעשות את שלו ולהרגיע. במהלך סוף השבוע לא דיברנו יותר מדי. הרגשתי שהוא צריך את המרחק.

בבוקר יום ראשון קמתי מוקדם והכנתי את הכריכים לילדים. יש לי מנהג כזה: אני כותבת על השקית את השם של כל אחד מהילדים ומציירת לב קטן.

בבוקר הזה, איך שהו לא הצלחתי לצייר את הלב. הרגשתי שהוא סתם יעצבן... מה שכן, ממש אבל ממש השקעתי בכריך עצמו. הכנתי סלט אבוקדו. בחרתי אבוקדו בשל, מעכתי אותו היטב עם מזלג. הקפדתי לשים לימון, אבל במידה- שהחמיצות לא תשתלט. הוספתי בצל ירוק טרי שקטפתי בגינה וחתכתי לרצועות דקות, מעל פזרתי פרוסות ביצה קשה עם קצת מלח ומעל פרוסות דקות של. עגבניה מלפפון וצנונית. הזלפתי כמה טיפות של שמן זית. ולסיום מעט מלח גס ופלפל שחור (זאת תמיד התלבטות- אם לשים מלח על הירקות או לא- מצד אחד מוסיף טעם אבל מצד שני יש סכנה שיסמרטת אותם... בחרתי לשים קצת. היה חשוב לי לתבל). ארזתי יפה, כתבתי את השם וחסכתי את הלב. בתקווה שירגיש את האהבה ולא סימון שלה.

יש לנו לפעמים צורך למלא את הקשר במילים. לדבר. באמנות יש את המושג הזה ׳הורור ואקווי׳- ׳אימת הריק׳. זה הצורך של אומנים למלא את כל משטח היצירה בלי להשאיר אזורים לא מטופלים. באותו אופן גם אנחנו כל כך הרבה פעמים ממלאים את הקשר במילים... ממלאים את ההתלבטות בידיעה. יש איזה פחד ממה שימלא, מה יכנס לחלל הזה הפנוי... הפתרון:-להכניס הכל להגדרות, לתת להכל שמות ופתרונות. אני זוכרת שכשעבדתי בטלוויזיה מני פאר הסביר לנו כמה חשוב להכין את הצופה למה שהוא עומד להרגיש, שיכנס למוד הנכון של החוויה. (נדמה לי שיגאל שילון הוא זה שהתחיל עם זה...) שיהיה מוכן להפעיל בלוטות רגש מסויימות וכך ירגיש ולא חס וחלילה יתבלבל ויתחיל לחשוב מה הוא באמת מרגיש... ׳עכשיו נראה קטע מרגש׳... ׳עכשיו נשמע עדות מזעזעת׳... ׳עכשיו קטע מצחיק....׳. אז טלוויזיה זאת טלוויזיה והחיים זה החיים ומה לעשות שלפעמים אנחנו מרגישים כמה רגשות ביחד... כמו שאיזה קונדיטור נתן לי פעם את הטיפ- לשים קצת מלח גס בעוגיות מתוקות- מוסיף עניין ועומק, ומאזן את המתיקות.

היום בבוקר הרגשתי שהלב הקטן הזה יהיה קצת קיטצ׳י... כאילו אני מכניסה לו לראש- החיים נמשכים אמא אוהבת אותך... אני לא יודעת, יכול להיות שביום אחר, לילד בגיל אחר הייתי מציירת לב... היום בבוקר, הרגשתי שהתגובה לדברים כל כך עמוקים וכנים (גם אם לא נעים לשמוע אותם, כן) צריכה להיות גם עמוקה וכנה. אני לא יודעת... מה שבטוח, הכנתי לו שני סנדביצ׳ים.