׳ילד מלווה׳

השבוע הבת שלי הייתה אמורה לצאת לטיול השנתי- טיול בן יומיים בצפון. היא הכניסה את עצמה לסרטים שהפכו לחרדה ממש. היא הייתה החלטית ונחושה לא לצאת לטיול. כל דרך שניסיתי לדבר אתה, להרגיע, לשכנע, לא עבדה. מבחינתה זה היה סגור וחתום. היא לא יוצאת לטיול!!.

רגשות הם עניין טריקי- הם ממלאים אותנו, משחקים בתוכנו וצובעים את עולמנו באין סוף צבעים. לחיות זה אומר להרגיש. הבעיה היא שאי אפשר לבחור. אם רוצים להרגיש- צריך לאפשר לכל הרגשות לקחת חלק במשחק.

כשאנחנו חוששים לפגוש רגשות קשים כמו פחד, בושה, דאגה. כשאנחנו חוסמים בפניהם את הכניסה, אנחנו משאירים גם רגשות שעושים לנו טוב בחוץ. לכן היה לי מאוד חשוב שכן תצא לטיול, אבל עם תחושת בטחון.

חשוב היה לי שהיא תתמודד עם הפחד שלה ותצא לטיול. הפתרון היה, שאצא יחד אתה. הודעתי לה שאני יוצאת לטיול והיא מוזמנת להצטרף אלי כ ׳ילד מלווה׳. טוב... לא השארתי לה בררה ויצאנו לטיול.

האמת היא שגם לי היו חששות: מה אני בכלל אעשה שם?, איך יהיו התנאים? וחששתי גם מהטיול עצמו

בתוכנית הטיול, הופיעה בלי להתבלבל הכותרת- ׳ירידה של מצוק הארבל׳- המצוק הזה שחותך את הנוף בדרך לכנרת. איך לעזאזל אנחנו הולכים לרדת את המצוק??.

דמיינתי סולם אנכי בגובה של 200 מטר שיורדים בו עשרות תלמידים אחד אחרי השני (פחד אלוהים!) שאלתי את עצמי אם הכושר הגופני שלי מספיק בשביל לצאת לטיול. האמת שרעדה לי הבטן. נזכרתי בכל סיפורי הזוועה שאי פעם שמעתי ובראש שלי עברה המחשבה, שזה ממש חסר אחריות לקחת אותנו למסלול הזה. קול ההגיון ניסה להרגיע אותי והזכיר לי שאני פשוט מפחדת ומדמיינת.

יצאנו לדרך ואחרי מסלול נעים על פסגת הארבל הגענו לירידה. כאן הדמיון שלי פגש את המציאות: הירידה ממש לא אנכית, זה מסלול צר שמתפתל ויורד את המצוק, כשמדי פעם יש סולם של מטרים בודדים. כבל ברזל עבה מלווה את השביל לכל אורכו, כשבמקומות של הירידה האנכית יש יתדות קצת מאתגרות, אבל נוחות לשימוש.

המדריך הסביר איך מתקדמים: הפנים לכיוון המצוק ושתי הידיים אוחזות את הכבל ומתקדמות יד אחרי יד ׳כל הזמן יד אחת לפחות על הכבל׳. פיזרו אותנו ההורים כך שבין כל שישה ילדים יהיה הורה. האמת שרמת הלחץ שלי מאוד ירדה. אבל עדיין היו ילדים שמאוד פחדו. בשקט ובסבלנות מיכל- מחנכת הכתה וירון, האחראי על הטיול הכילו את הפחד של הילדים והרגיעו אותם, הם הראו להם את המסלול ואת הדרך הבטוחה לרדת אותו. הם הקרינו המון בטחון בכך שהילדים מסוגלים. ובסוף היה להם מספיק אמון ובטחון במסלול, בתמיכה ובעזרה של הצוות. הם מצאו את האומץ להתמודד ולהתגבר על הפחד ולרדת את המצוק. כו-לם!! ירדו את המצוק, כשהכיתה כולה מעודדת ומריעה להם.

אתם יכולים לדמיין את תחושת הסיפוק: תחושת העצמה. תחושה של מסוגלות וגאווה. אחד הילדים שפחד בגלל פחד גבהים, ממנו הוא סובל, אמר שבעצם זה לא היה כל כך מפחיד. הייתה להם הזדמנות לראות כמה קשובים אליהם, כמה הם יכולים להביא את עצמם כמו שהם, כמה הם יכולים לסמוך- שאם לקחו אותם לעשות משימה, סימן שהם יכולים לעמוד בה. הם גילו שהיכולות שלהם יותר גדולות ממה שחשבו. והם נהנו מהכיף והשמחה שמתלווים לחוויה הכיתתית של ה-ביחד.

לא יכולתי שלא לחשוב על הבחירה של אנשים בהימנעות כדרך להתמודד עם פחדים. על החומות הפנימיות שנבנות על ידי הדמיון (ולך תתמודד עם הכוח האין סופי שלו...) והמרחק הגדול שנוצר בינו ובין המציאות.

כמה חשוב שנתרגל התמודדות, דווקא עם המקומות שמפחידים- שם נמצאת הקרקע הכי פורייה לצמיחה. שלא נוותר ונחפש דרכי פתרון יצירתיות להתמודדות. בין האפשרות שהייתה לה ׳לצאת׳ והאפשרות ׳לא לצאת׳- יש עוד אפשרויות. שם התחבאה האופציה ׳לצאת אתה לטיול׳. כל כך שמחתי על הנחישות שלי, על האחריות שלקחתי כאימא לעזור לה להתמודד עם הקושי ועל הבחירה שלי לעשות את המאמץ ולצאת אתה לטיול. בחרתי להיות אתה, לא להשאיר אותה לבדה עם הפחד. מצאתי את הדרך לגרום לה לחוות את הטיול, לחוות את הפער שבין הדמיון למציאות ולהעצים אותה. היא ממש נהנתה!

אז ברוח הימים האלו של התחלת שנה חדשה- אני רוצה לאחל לכולנו שתהיה שנה טובה! שהקשיים שנעמוד מולם יהיו על פי מידותינו- שנתמודד אתם ונצמח מהם ושנדע למצוא יד מושטת לעזרה אם נצטרך. 🌼