חיים רביבו- ראיית משחק ולהגיע בזמן להסעה

לפני שהפכתי למדריכת הורים, עבדתי מספר שנים בטלוויזיה. העבודה בטלוויזיה הייתה חוויה נהדרת! צברתי הרבה מאוד חוויות. אבל יש חוויה אחת שכשאני נזכרת בה אני מתמלאת בגאווה ומחייכת לעצמי. זה היה כשמצאתי את עצמי על המגרש משחקת לצד חיים רביבו הגדול ומנצחת.

באותה תקופה עבדתי כתחקירנית בתוכנית הראיונות של מני פאר ׳אצל מני׳. יצא לי שם של נחושה, כזאת שלא נלחצת ממרואיינים קשים ובכלל לא נלחצת מאתגרים. כשהצלחנו לסגור עם חיים רביבו ראיון בשידור חי בתוכנית, עלי הוטלה המשימה ללוות אותו ולדאוג שיגיע בזמן לשידור.

אתם צריכים להבין, באותה תקופה רביבו היה כוכב מ-טו-רף!! ששיחק בליגה הספרדית (תדמיינו סלב: ליאו מסי, סטטיק ובן אל, נועה קירל...). הוא הגיעה לארץ ל 48 שעות כדי לשחק במשחק של נבחרת ישראל. נחת ישר לאימון של הנבחרת והמשימה שלי הייתה להביא אותו מהאימון לאולפן לשידור החי.

פגשתי אותו באצטדיון, והוא העדיף לסוע ברכב של החבר שלו. הצטרפתי אליהם, כשהמונית שלנו דולקת בעקבותינו. בנונשלנטיות, בלי להסתכל עלי בכלל הוא אסף פרטים- באיזה שעה מתחילה התוכנית, באיזה שעה הוא נכנס לשידור... ואז פנה אל החבר שלו ודיבר אתו על זה שהוא שכח להביא אתו זוג נעליים ושיסע דרך כיכר המדינה ושהוא יקנה שם כבר זוג נעלי טימברלנד.

רגע, רגע מה שמעתי??!! לא!! הזדעקתי. אי אפשר! יש לנו שידור חי!!. בשקט, בקור ובנחישות, רביבו הבהיר שזה המצב ושאין מה לדבר בכלל. עשיתי חשבון מהיר: לנסוע לכיכר המדינה לא נספיק, אבל חנות טימברלנד יש גם בקניון עזריאלי, שזה בדרך לאולפן. סגרנו שהחבר יוריד אותנו בכניסה לקניון, נהג המונית יחכה ביציאה ואנחנו נקנה את הנעליים ונמשיך לאולפן. הודעתי להפקה שאנחנו מתעכבים לקנות נעליים. מהצד השני שמעתי זעקות ׳השתגעת?!!״ ״לאאא!״ ו״תביאי אותו הנה מיייד!!״. הם חשבו שהם הורגים אותי. יש לנו שידור חי!!.

דבר אחד לא לקחתי בחשבון: מה יקרה בקניון כשאכנס עם הכוכב הכי חם במדינה. את התמונה הזאת שם, אני לא אשכח: רביבו מתקדם בשקט. לאט, לאט (רציתי לשאול אותו אם יש לו בעיה ברגליים שהוא הולך כל כך לאט... אבל אז נזכרתי שהוא שחקן כדורגל...), אנחנו עולים במדרגות הנעות ובינתיים השמועה מתחילה לטוס ברחבי הקניון. אנחנו עולים במדרגות הנעות והאנשים מתקבצים על המרפסות וסביבנו. כמו שומר ראש פילסתי לנו את הדרך. וכל הזמן הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל ״איפה את?״ ״מה קורה??״.

ניערתי את המוכרת שהייתה קצת בשוק בחנות. קנינו את הנעליים ירדנו למונית ושם בפעם הראשונה רביבו הסתכל עלי ונתן לי את חיוך המיליון דולר שלו ״הם לחוצים שם במערכת...״.

הגענו לאולפן . צ׳יק צ׳ק הוא התאפר ונכנס בזמן לשידור.

ההרגשה הזאת חיה בתוכי עד היום- איך שיחקתי אותה.

מה שהיה מדהים, זה המהירות בה רביבו למד את המגרש, הבין את הנתונים (אז יגיע ישר לשידור ולא חצי שעה קודם... מה קרה) וסמך על שאר השחקנים (עלי) שיעשו את העבודה. הוא היה נעול על המטרה שלו. רק שהפעם המטרה לא הייתה השער של היריב, אלא זוג נעלים. אבל גם אני הייתי נעולה על המטרה שלי- למצוא את הדרך ולהביא אותו בזמן לשידור. זאת הייתה תחושה של התרוממות רוח- הנחישות, החדות, המהירות בה הייתי צריכה לקבל החלטות... כמו מבצע צבאי: החבר שלו מוריד אותנו בכניסה, הנהג שלי מחכה ביציאה. כשברקע השמועה הזו שמתפשטת בקניון כמו אש בשדה קוצים. הקהל, ההתרגשות... פגשתי את היכולות שלי, התפקוד בשיאו. ברגעים האלו הרגשתי יחד אתו על המגרש ונגעתי בתחושה של הניצחון.

כאימא, אני נזכרת בחוויה הזאת מדי פעם, בעיקר בבקרים, כשהילדים מביאים אתם את האג׳נדה שלהם ואני את האג׳נדה שלי. לילדים יש יכולת מדהימה לקרוא את התמונה: עד כמה הם יכולים למשוך את הזמן, איזה אפשרויות יש להם, עד כמה האחריות היא שלהם או שאפשר להפיל אותה על מישהו אחר- עד כמה קיימת האפשרות שאני אסיע אותם לבית ספר, במקום שייקחו את ההסעה. עד כמה אנחנו נפטור להם את הבעיות ועם מה יצטרכו להתמודד בעצמם. הם מרגישים אותנו, עד כמה אנחנו רציניים במילים שאנחנו אומרים, כמו נחישות עומדת מאחוריהן. זאת יכולת מאוד מאוד חשובה היכולת הזאת של לקרוא את ׳המגרש׳ ולדעת לתפקד בו ולהשיג את המטרות. ואיזה סיפוק זה להצליח.

מדי פעם אני מדמיינת לעצמי את הקהל הזה שהתקבץ והביט בנו מכל הקומות של עזריאלי, ואני מדמיינת שהוא מריע לי על התפקוד ההורי המצוין שלי: הילדים יצאו בזמן לבית הספר ולא אחרו את ההסעה.