בית- יצירת מרחב של הגנה וצמיחה

בימים של סערה, כשהרוחות נושבות בחוץ והגשם לא מפסיק לרדת. כשהילדים חוזרים הביתה רצים פנימה עם מעילים רטובים וברגע אחד פושטים את התיק, המעיל הנעליים ונכנסים ל׳מוד׳ אחר, לקצב אחר- נכנסים הביתה. אני חושבת על המקום הזה שאנחנו מטפחים: על הבית.

באנגלית קיימת הבדלה בין שני סוגים של בית: בית שהוא המבנה (house) והחוויה של בית (home). בית (home) הוא מקום של הגנה, הזנה בטחון ונוחות. זה המקום שבו אנחנו יכולים להשתחרר. להוריד את השריון, להסיר את המסכות החברתיות, לשחרר את מאמצי ההשתייכות והמאבקים החברתיים- המאמצים שאנחנו עושים כדי להתאים את עצמנו, להיות חלק מחברה חלק ממערכת. בבית- השייכות שלנו נתונה. אנחנו חלק מהמשפחה חלק מהבית. מה שלא נעשה- תמיד נוכל לחזור אל הבית.

מתוך המקום הזה של בטחון, הבית נותן לילדים הזדמנות מצד אחד לשחרר את המתחים שצברו- את כל המקומות בהם התאפקו, ונזהרו ומצד שני להתנסות- להתנסות בבחינת גבולות, להתנסות במאבקים, להתנסות בלהביע את עצמם, להתנסות בלשמוע קולות שונים של עצמם- קולות קשוחים יותר/ עדינים יותר להשמיע ולשמוע את עצמם. לארגן את עצמם ואת המחשבות שלהם- להסתכל על החיים בחוץ מפרספקטיבה שונה. ואם לדבר במילים גבוהות יותר- הבית הוא המרחב שמאפשר לעצמי להתהוות. השאיפה היא שהילדים שלנו ימצאו בבית הפיזי את המקום הזה.

אני זוכרת שדיברתי פעם עם בר- בחור מקסים שהלך למכינה קדם צבאית. הוא זה שנתן לי את ההגדרה הכי חדה לחשיבות של הבית. מכינה צבאית היא מסגרת אליה הולכים בני נוער לפני צבא- הם דוחים את הגיוס בשנה ובמשך התקופה הזו הם חיים יחד, לומדים, עושים פעילויות בקהילה ומפתחים את הערכים שלהם מתוך הכרה בחשיבותה של מעורבות חברתית ואזרחית. הם חוזרים אחת לשבועיים הביתה. בר הסביר לי כמה חשובה ומשמעותית עבורו ההפוגה בבית. הוא תמצת זאת במשפט אחד שנחרט בי: ״עם כל הרעש, ההמולה והקולות שאני פוגש במכינה. כל הרעיונות והערכים שמציגים בפנינו ושאנשים אחרים מביאים מעצמם- בבית יש לי הזדמנות לקחת אוויר ולפגוש את עצמי״.

יש תקופות ומקרים בעיקר בגיל ההתבגרות בהן חלק מהילדים מפקפקים לגבי מידת השייכות שלהם לבית. לגבי מידת המחויבות שלנו כלפיהם. הם בוחנים ומאתגרים אותנו. כאן אנחנו במשימה מורכבת של נחישות בשני כיוונים- אחת על הערכים שלנו החוקים והגבולות ומצד שני ההתעקשות על שמירת השייכות והמחויבות שלנו אליהם ולמסגרת של המשפחה. זה לא תמיד פשוט...

העניין הוא שאנחנו ההורים אחראים על האווירה בבית, כך שבאמת תאפשר את הביטחון, הנוחות, ההזנה וההגנה לכל (!!) בני הבית וזה כולל כמובן את הזכויות שלנו ההורים. אנחנו אחראים לכך בדוגמא האישית שלנו, בארגון הבית, באופן ההתמודדות שלנו עם משברים, ההתמודדות שלנו עם רגשות, קשיים, קונפליקטים. באופן בו אנחנו מאפשרים מרחב של משחק ויצירה, מרחב של פרטיות ומרחב של אחריות. באופן בו אנחנו מאפשרים לילדנו לראות את עצמם דרכנו. ובאופן בו אנחנו מאפשרים בבית מרחב של הבעה אישית והבעה רגשית.

אז אם אני יכולה לתת לכם עצה אחת, היא תהיה לתת מקום להבעת רגשות בבית. כשאנחנו קשובים אל הרגשות ונותנים להם שמות, הילדים פחות צריכים להפגין אותם בעוצמה. פשוט לתת שם לתחושות של הילד לראות מה עובר עליהם ולהגיד את זה בקול- שידעו שרואים אותם. ולאט לאט הם ילמדו לדבר את הרגשות שלהם במקום להתנהג אותם.

אין כמו לחזור לבית חם. אז אם אנחנו מרגישים שמשהו באווירה של הבית השתבש או לא לרוחנו, כדאי שנעצור ונבחן את עצמנו ונראה איזה שינוי אנחנו יכולים לעשות שיביא לשינוי באווירה בבית בכלל. שיחזור להיות קן מגן וחם. home.