אימא מספיק טובה, זה הכי טוב

אחת הדמויות שהשפיעו עלי במיוחד, במהלך הכשרתי כמדריכת הורים, היה דונלד ויניקוט-

ויניקוט היה פסיכואנליטיקי ופסיכיאטר ילדים אנגלי שהמשיך את דרכו של פרויד ופיתח את שיטת הטיפול בילדים באמצעות משחק. הוא עסק הרבה ביחסים בין התינוק לאמו.

הוא טען שאין לראות את התינוק כשהוא לעצמו אלא רק בהקשר של אמו. הוא מדבר על האם המספיק טובה ׳good enough mother׳- אימא שערה למקצב הפנימי של תינוקה, שיודעת לקרוא את שפת הבכי שלו- אם זה בכי של רעב או של עייפות או לחץ, כזו שיודעת להיענות לצרכים המשתנים שלו.

ויניקוט מגדיר אותה כ ׳אימא מספיק טובה׳- ההתמסרות שלה היא לא בלי גבולות, עדיין היא דמות נפרדת שנותנת לתינוק את השיעור הראשון באינטראקציה: גם היא קיימת, גם לה יש צרכים וכדי לחיות בצוותא צריך תקשורת והתחשבות.

לעומת זאת, ׳אימא טובה מדי׳, שמתמסרת ללא גבול, שלא נותנת מרחב להתנסות וחוויות בעצם פוגעת בהתפתחות התינוק- היא לא מאפשרת לתינוק להרגיש את עצמו, את רצונותיו, ליצור לעצמו זהות אישית אותנטית בנפרד מאמו.

תחשבו על זה, כולנו רוצים שלילדנו יהיה טוב, שהם יהיו שמחים ומאושרים. יש לנו נטיה לחסוך מהם כשלונות וקשיים, אבל הצלחה נחשבת בענינו כהצלחה רק שהיא מושווה לכשלון. הדרך לתחושת הצלחה, סיפוק ושמחה עוברת דרך התנסות. לכן חשוב שהאמא תאפשר לתינוק לתקשר איתה ולא תמהר למנוע ממנו להביע את רצונותיו. המרחב שהאם מאפשרת לתינוק להביע את עצמו מאפשר לו לצמוח. התקשורת הזו היא השיעור הראשון בלהקשיב, בלראות ושיראו אותך.

׳אימא מספיק טובה׳ מאפשרת קשר ודיאלוג עם התינוק. ׳אמא טובה מידי׳ היא אמא שלא נותנת הזדמנות לתינוק להביע את עצמו היא מספקת הצורך לפני שהצורך עולה.

לאחרונה ביקרתי בתערוכה שבה הוצג פסל של אימא עשויה כולה דיסקים של מחשב וחוטים, מחזיקה בובה של תינוק. פסל מצמרר. אימא כזאת אולי מחזיקה את כל האינפורמציה שהילד צריך, אבל האינפורמציה החשובה מכולן היא זו שמגיבה אל הילד, שמבינה אותו... שמעבירה מגוון רגשות: קשובה, מודאגת, מחויכת, מוטרדת... דרך האם הוא לומד על עצמו.

אחת האמהות שאני עובדת אתן סיפרה לי איך בהסח הדעת, הגיבה לבנה ואמרה לו משהו שמאוד הרגיז אותו ופגע בו. מיוסרת היא תיארה איך הוא התקומם וכעס עליה, ׳איך יכולתי להגיד לו כזה דבר…׳.תגובתה אליו הייתה: ׳אתה צודק, אני מתנצלת׳. כל כך התרגשתי מהסיטואציה- זה קשר! זאת תקשורת!. הוא הרגיש את אי הדיוק, הרגיש את תחושת הפגיעה, הכאב, התקומם והיא הייתה קשובה, הבחינה בטעות תקנה- והתנצלה.

הטעויות הן לא הסוף, הן נקודת התחלה!-הטעויות הן חלק מובנה בתוך כל מערכת יחסים, אלא שהעניין הוא לא הטעות, אלא מה אנחנו עושים אתה. כן. כולנו טועים, וככול שאנחנו גדלים אנחנו נפגשים בתסכול סביב זה שלא מבינים אותנו. אנשים שחושבים אחרת, עסוקים בדברים אחרים. אלא שכאן לא מסתיים הסיפור, כאן הוא מתחיל. אם בעקבות הטעות באים חיפוש, בדיקה, למידה, דיוק ותיקון- כבר יש מערכת יחסים יש דיאלוג בין שני אנשים שונים ורק במפגש שיש בו שתי דמויות שמבינות שיש שני אנשים שונים, שמכבדות ומעריכות את השוני, שקשובות אליו, שם יש תקשורת ולמידה הדדית.

אז זה בסדר ואפילו חשוב לוותר על השאיפה להיות הורה מושלם. הורה מספיק טוב, זה הכי טוב.